זר לא יבין זאת
תלמידי חכמים ואוכל
תַּלְמִיד חָכָם לֹא יִהְיֶה גַּרְגְּרָן אֶלָּא אוֹכֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ. וְלֹא יֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲכִילָה גַּסָּה. וְלֹא יְהֵא רוֹדֵף לְמַלְּאֹת בִּטְנוֹ כְּאֵלּוּ שֶׁמִּתְמַלְּאִין מִמַּאֲכָל וּמִשְׁתֶּה עַד שֶׁתִּפַּח כְּרֵסָם. וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (מלאכי ב ג) “וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם”. אָמְרוּ חֲכָמִים אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. וְהֵם הָאוֹמְרִים (ישעיה כב יג) “אָכוֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת”. וְזֶהוּ מַאֲכַל הָרְשָׁעִים. וְשֻׁלְחָנוֹת אֵלּוּ הֵם שֶׁגִּנָּה הַכָּתוּב וְאָמַר (ישעיה כח ח) “כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם”. אֲבָל הֶחָכָם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא תַּבְשִׁיל אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם וְאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּדֵי חַיָּיו וְדַּיּוֹ. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי יג כה) “צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ”:
(רמב”ם, דעות, ה’, א’)
ארוחת צהרים1. יום רביעי. השבוע השני שלי בישיבה. הבחורים מצטופפים מסביב לדלתות הכניסה של חדר האוכל. בדלתות ישנן אשנבים אשר מבעד להן ניתן להבחין בכלי הברזל של המנה העיקרית - מונחות על גבי שולחנות אשר עליהן פרוס לֶבֶד ניילון לבן וארוך. חלק מהבחורים דופקים על הדלתות, אך ללא הועיל. בפנים, יש רק תותים (עובדים אפריקאים), אשר יפתחו את הדלת רק בהינתן האות. חלק מהתלמידים עוברים לעמוד ליד דלת הפלדה הצדדית, אולי כך יצליחו להיכנס כמה שניות מוקדם יותר.
מחכים. חברים שנמצאים במקרה זה ליד זה פותחים בשיחה. המסדרון רועש מכל ההמון הצפוף. האוויר חנוק.
ישנה תזוזה בין העומדים. תפילת מנחה בבית המדרש הסתיימה, והאלתר 'אלישע' נדחף-נשפך לעבר הדלת כדי לתת את אות הפתיחה ל’תות’ הממתין בפנים.
בום!
איך הדלתות לא נשברו כבר עשר פעם?
אני ספק נישא-נידחף ספק מתקדם בכוחות עצמי לעבר הפתח. ה’תות’ שהיה אמון על פתיחת הדלת נימהר לעמוד הצידה, עם מבט טיפה מבוהל אבל בעיקר ניבזה. מי שעומד על יד דלת הפלדה הצדדית דופק בחוזקה כדי שמישהו ישמע מבפנים ויפתח לו.
אני נפלט לתוך חדר האוכל. ישנם כבר מאות בחורים מפוזרים לאורכו, כל אחד ליד שולחנו שלו.
בכל שולחן יושבים בקביעות אותם שישה בחורים. בכל שולחן מונח כלי ברזל עם שישה שניצלים. למה בעצם לרוץ? - אתם בטח שואלים. ובכן אני מצטער, התשובה היא שאם לא תגיע מספיק מהר לשולחן ותכסה את המנה העיקרית בצלחות חד פעמיות, יכול להיות שתמצא רק חמש מנות או ארבע...
אני צועד במהירות לעבר השולחן שלי, היום אני הראשון מבין חברי השולחן שנמצא. אני עומד ליד השולחן וכעבר רגע קט אני רואה מזלג נעוץ באחד השניצלים. אני מרים את העיניים ועוקב אחרי המסלול המביא אותי מהיד הנועצת אל הפרצוף המתאים - בחור מה’ועד’. אני מסתכל עליו, הוא עלי, וכעבר רגע הוא מנער את האוכל מהמזלג שלו והולך. אינני בטוח מי היה מופתע יותר ברגע הקצר הזה שנעצתי בו עיניים והוא נעץ את המזלג. אני בטוח שלא רק הופתעתי אלא גם כעסתי. אבל כאשר כל כך מופתעים כועסים פחות.
בקצה חדר האוכל נאספים בחורים ליד דלת המטבח, שם יחולקו המנות המיותרות שהוכנו. כך יש כאלה שמשיגים מנה שנייה (ראשונה במקרים מסויימים...). בדרך כלל החלוקה נעשית מתוך חלון הפתוח למטבח אך הפעם משום מה ההתקהלות היתה ליד הדלת.
אחרי שאני מעמיס קצת אורז שמנוני על צלחת חד פעמית אני חוזר לשולחן ומתיישב לאכול, כאשר פני לכיוון המטבח. דלת המטבח נפתחת והתות הממונה מתחיל לחלק את המנות הנוספות. ככל הנראה הוא היה חדש בתחום, ותוך זמן קצת גוש הבחורים היה כבר חצי בתוך המטבח. ידיים נשלכו אל עבר ארון החימום ונשלפו מתוכו מנות. אחד המרפקים של זרוע מושטת אל עבר מדף עליון בארון החימום נוחתת על פני המישור החיצוני של כובע השייך לבחור אחר, גם הוא טרוד בהשגת מנה. בסלוו מושן (slow motion), אני רואה את כובע הבורסלינו מוטה הצידה, מתהפך, ונופל לתוך עגלת פלסטיק המלאה בנוזל ירוק לניקוי כלים. ההמולה כולה לוקחת פחות מעשר שניות. לאחריה נותר רק תות מבולבל ליד ארון חימום זרוק, וקבוצת בחורים מבואסת החוזרת בידיים ריקות.
אני נאנח וממשיך לאכול. אני עד היום לא כל כך מבין. אך בודאי נכון לומר - זר לא יבין זאת.
The taste of the childhood
Just another day