Mere Myths

The myths we build

I've never met a myth, until recently.

My team and I had been scheduled to meet him, late morning. I didn’t know who ‘he’ would be or the topic under discussion. As he entered, a man probably in his late forties, in a semi-shuffled walk which surprised me¹ and a laugh conceding to his delayed arrival, I could feel the air change color. It took me some time to realize why.

Manufacturing Myth

We as children grow up on myths - tooth fairies with under-the-pillow presents, dark-room monsters hiding in old creaking closets or underneath beds. Yet, I, we, grew up not only on fantastical creatures but on real people and institutions who are raised to the Mythic, the greater-than-life. And this can be done in more than one way.

The first is Angelization - trading in humans for angels.

Angel-making is an old, old art. An art which has been transformed over centuries due to Tech and method. Here’s its most recent itteration.

---

Myth Type A

I'm not sure when Charedi hagiographies became a thing, but my sense is that during my lifetime they started to lose their touch. Hagiographies are some of the more powerful myth-making tools a decentralized community (which lacks state ceremonies etc.²) has at its disposal - and every home, growing up, owned a few. The purpose of these self-titled biographies was myth-making around their respective scholars, usually with a tad fiction to boot³.

Within the biographies, Greats were granted some element of the Mythic, superhuman, otherworldly status. Sure, they’re human, but they ain’t. Never were and never will be: “Twin-born with greatness” from the get-go. Most of them lived in the past, ancestors of sorts - real or imagined (e.g. Maimonides, Gr”a, or Ben Gurion). The farther back you looked, the taller their shadow and the greater their light became: Rava & Abaye, Hillel & Shamai, King David & Solomon, Abraham, Issac and Jacob.

And it’s all got precedent (Shabbat, 112B)⁴:

Rabbi Zeira said [that] Rava bar Zimuna said: If the early are sons of angels, we are the sons of men. And if the early are the sons of men, we are akin to donkeys. And not akin to the donkey of Rabbi Ḥanina ben Dosa or Rabbi Pinḥas ben Yair; rather, akin to other [typical] donkeys.

Hence, as an outgrowth of their greatness - perfection (Shabbat, 56A):

כל האומר פלוני⁵ חטא אינו אלא טועה

This was during the 80’s, when the Greats were Great. And this is actually great if you want to carve idols worthy of worship, but tough if you’re building figures of possible imitation. How can you convince a struggling 12-yo to read Tosafot “ותנא תונא” one more time if all his role models memorized it before they could read? So the Myth-Model changed.

By the time I arrived at the scene, Myth-Model 2.0 was in full swing. Early in our education, we were given two conflicting messages about our communal heroes:

1. They all started from a deep disadvantage, and only through hard work and perseverance achieved what they had, but

2. Once they achieved stardom, they became other worldly⁶.

Here's a prime example, a song we were taught in early grade-school about Rav Shach⁷:

מעטים יפקדו את החדר, אך חדוה בליבו. אך שירה כל חייו - כי גמרא על הסטנדר /

ואתם שדפדפתם אל סוף הסיפר, אתם שנולדתם אליו, ודימיתם אולי יש דרך קיצור וכאילו מובן מאליו /

אתם שזכיתם לעמוד ולכפוף מול גדלות אין לה קץ ותכלה /

אל תקראו את הסיפור מהסוף - קראו אותו מההתחלה

The song gives me the chills. It reminds me of a certain sense of beauty, of purity, and of the all-consuming single-goal objective⁸ - Talmud study - which Charedi communities wear as “robes of glory”.

That said, this model still has one major shortcoming, namely, that not everyone who puts in the effort will become the single most important leader of the community, commemorated in first-grade songs for decades to come.

Many of my friends grew up on the put-in-the-hours-and-you-too-will-become-a-semi-Gd myth. They put in the hours. Usually, something broke towards their late teens. It hurt, but maybe it was worth it. But I’ve seen worse:

I recall meeting a guy in his late forties, he was studying philosophy at the time. In his telling, only a few years prior he was pounding away in Kollel, still living on those ‘last fumes’ that one day greatness would come. He memorized vast swaths of Talmud & Commentaries, Tur & S"A, but glory never came. Hundreds, on different floors in his building, were doing the exact same.

Another avrech, in his thirties with a large family and who chose to stay within the community, mentioned that as a child he once doodled during 2nd grade class in chayder. His Rebbe came over to reprimand: “I always thought you might one day become R’ Akiva Eiger, but now I see that is not to be”. With many years hindsight he told me: “If only I believed him…⁹”

---

Myth Type B

But this is only the first telling of Myth. The perfect, immortal. The second way of creating the Mythic falls from the recognition that these individuals always were - and still are - merely human. Reality check: yes, Solomon was human, and so was great Maimonides. Great they were, no doubt, but human too, and most importantly, this wasn't a disadvantage. The reason that we confer an aura of myth isin’t because these individuals escaped humanity or - better yet - never were part of it, but rather because they arose above it.

Dostoyevsky’s Raskolnikov is greater than any MCU Superman. He’s more powerful, too.

Ancestor Worship

How do we think about our ancestors - they are definitely Mythic, but in what way? Was Moses or King David superhuman or ultra-human? And if only merely human - why were they canonized and not I?

This enters the terrorized battlegrounds of תנ”ך בגובה העיניים - which I mentioned in passing earlier, and hope to tiptoe around atm. Suffice to say that I might have grown up on the idea¹⁰ the greatness exceeds humanity while today I’ve come to realize greatness embraces it.

Catholicism sidestepped this issue entirely. As a by-product of Catholicism’s doctrinal belief in ‘the Fall’, humans will never - in this world (except JC ofc) - attain angel-hood or superhuman-ness. Therefore, they have no problem in asserting on the one hand the sainthood of the early Church Fathers including John, Paul, and Peter etc., while on the other hand, also believing that those same Mythic figures were mere mortals who could commit, and did commit, sins as low as humans go.

But here's the twist - therefore they were canonized. The reason John is considered a Saint notwithstanding his ambitions, vengefulness and shortcomings, is due to those very same flaws and potential/actual sins. Because they are human; therefore they are perfect - for they escape it.

A great man isin’t born great, or ever solidifies greatness, but rather - time and time and time again - raises himself from the floor and walks slowly, wilfully, into a sacred haze.

---

Returning to that Monday morning talk. Once realizing that I was in the presence of Myth, I immediately felt that something was off - particularly that something was broken, my Myth broke, for he was human after all, very human at that. But, in retrospect, realizing the need to put pants on one leg at a time shouldn't lead to a loss of stature.

Today, when I see him seated in the Caf, imperfect, he has higher value than before. He was born just like me, went through similar life circumstances, and still faces similar dilemmas as I do. He was one of us - he never escaped it. The reason that our admiration, glory and his personal aura are all well-deserved is because of the decisions he made, the pains he went through, and the refined being he is today - which rightfully should and can be emulated by us all¹¹.

While we’re on the topic of will and self-care, here’s The Last Psychiatrist should-be-tattooed message:

This is important. It is the thesis of this blog: nothing matters more than your will. Even if wine and beer are themselves of no consequence to one’s health, the lifestyle that follows with the conscious choice to drink either one is of consequence. Every choice you make influences your identity, and not the other way around; the sooner you accept this, the sooner you can become the person you want to be. You get to pick who you are. Go pick.

How are our myths?

---

Postscript

A post sent on a Charedi closed forum, by one of the community leaders, which touches upon the above.

אנחנו כולנו תלמידים של הרב אלישיב, והלשם, החפץ חיים והחזון איש. אבל כולנו יחד עומדים לפני ה' יחד עם האבות ומשה ושבעת הרועים, וה' גדול מכולנו ולכן האמת של ה' חייבת להיות ברורה, והיא לא שייכת לנו לזייף אותה בשביל קדושתו הנשגבה של הלשם, ושל הח''ח, שהתופעה הזו שאתה מתאר, היא נכונה עובדתית, אבל שגויה מבחינתך שיפוטית וערכית. היא תופעה של קטנות.

וב''ה יש אנשים גדולים, שיש להם את בחינת הגדלות הבריאה שאפשר לראות שאצלם יש את היצר. אע''פ שמול זה כמובן שהם לא חזון איש ולא ח''ח. צר לנו, אבל איננו יכולים לזייף ספרי תורתינו, שכתובים בכתבי הקודש ומסורים לנו מחז''ל: כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. ומי שאין לו יצר לשכב עם בחורה, זה לא פלא גדול, תסלח לי שאני אומר, אבל לא רואים בספרים של הדורות האחרונים, הרבה יצירתיות, מעוף, עוצמה.

באמת אם אתה חפץ לקנות לך כמה רסיסים מאלו, כלך לך אל גדולי העמים, אל טולסטוי, ניטשה, גנדהי, צרציל, פרנקלין, גדולי המהפכה הצרפתית מוולטר ועד נאפוליון, כלך לך אצל לנין, בקר בגרמניה אצל הינריך היינה, אצל הסוציאליסטים האמיתיים, אצל אהרן גורדון, ואצל בן גוריון, עבור בדרך באודסה במעונו של אחד העם, בקר אצל הרצל, שם תוכל לאסוף פירורי חזון ויצירה, מעוף ועוצמה, אוניברסאליות ואינדיבידואליות, אותנטיות וכנות, אנושיות וחייתיות, הם היכו את הארי ביום שלג, הם פתחו שערים שהיו נעולים, הם העיזו לדעת את ריבונם ולמרוד בו. הם ידעו מהיכן בוצעים את הלחם. אם רצונך לדעת מהו אדם, שמה תתייר, במוזילאום ובמוזיאון.

אבל היזהר והישמר לך פן תשהה באהל כדי אכילת פרס, פן תדבק בך צרעת נעמן ובזרעך עד עולם. גדולת אלילות תמצא שם, תועבות מנשה, בא על אמו, אדיפוס ואפרודיטי, הררי אלימפוס, מעלה באוב, ידעוני הוא, יודע את עצמו.

שם תדע את עצם האדם, מיהו ומהו.

ואו אז, תשוב ירושלימה, אל האבנים הקרות, הגדולות, הדוממות, בצילו של היכל שב, בצל שישב רבן יוחנן בן זכאי, והידהם לך, משומם תשב, על חורבות קדושי העבר, על אפר כהנים ונביאים, על עצמות אדם, לא אדם העליון, אלא צלם אלוקים.

בכה בן אדם, שא קינה, הוי על מקדש ה', הוי על בני אלהים שהיו מהלכים בארץ, על נביאים וזקנים, לא עליהם אתה בוכה, עלינו תבכה, עליך ועל אביו ואחיך, על רבותיך ועל סבותיך וזקניך, שמסרו את נשמת חייהם ורוח אפיהם על מזבח ה', אבל לא זכו לשמוע אל תשלח ידך אל הנער, ורוח החיים אשר בם כלה ואפס כשלהבת הנר הדועך ואיננו עוד. לא נר למאה, כי אם נר הכבה והולך לו, חשך וצלמוות, דומית קברים, בית החיים יסוב את שמם וזכרם, בתוך קברים יהלכו בניהם כמו צללים, בעוד נר הזכרון במצבתם מאיר את טיפת החלב האחרונה.

שדות יפרחו וגינות ילבלבו, אבל לא בשבילם. עצים יניבו תנובת פרים, אבל לא להם הוא. לא יוכלו לא הם ולא בניהם לכתוב שירים על הזריחה, ולצאת לראות את גודל והדר הבריאה, כמו משקפי עיוורים על עיניהם, בתוך הדר הבריאה יהלכו, וזיווה לא להם הוא, אלא לזרים.

שא קינה על בתולת בת ציון, שזקנה בלא אלוף נעוריה. שבניה הלכו ולא ישובו עוד. שזכר מחולות נעוריה כבר לא מסיבים לה עונג, וקמטיה רבו לאין הכר. אמא ציון, לא לכך חלמנו, לא לכך ציפינו, לא לכך נשאנו עינינו הדומעות בתחינה.

כל שחוק רענן לזוועה ייחשב, כל טל מאיר כעוון ייחתם, כל קשת כסימן רע תחזה עינינו. פטירתו של אדם עונש היא וכפרה, ולידתו כילוי נשמות שבגוף.

ועכשיו את היצר נחפש, בנרות ובפנסים נצא לרחובות ולשווקים, מי יביא לנו מעט יצר, להביט בו אך קמעא, ולדעת מה היה בלב מלפנים, מי הוא זה ואיזהו שעמד מול קונו, אולי אבנה גם אנכי ממנו.

שלום אח יקר, ברוך שובך לארצינו הקדושה מארצות נכר. אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה. אין גדלות אלא גדלות הצלם אלוקים. ואין בשר המת מרגיש באיזמל. התחיינה העצמות האלה? ה' אלוקים אתה ידעת. והנה קרבו עצם אל עצמו בואי הרוח ופחי בעצמות האלו.

1. Always interesting to see stark contrast of character within the same person.

2. Any of you remember collecting Rabbonim Cards? That’s another tool. (To be clear, I don’t want it to sound malictious - it’s educational and creates thriving communities, though sometimes a few eggs are inevitably broken on the way).

3. To Steelman the position that communal hearsay anecdotes are more trustworthy than published facts, I’d offer the following memory:

A couple of years back one of my Rabbis in Yeshiva was trying to prove that you can’t believe newspapers, so he told us a story. It is rumoured that when Reb Chaim Ozer died, it was a Friday, but being a pillar of the Jewish community, the news spread and was written up in the Brisk Saturday paper. When Reb Chaim Brisker heard of the news on shabbos morning he said: “Newspapers lie, let’s wait for sundown to hear for ourselves”. My Rabbi added that per chance the newspaper was correct, as they soon found out at the end of shabbos, but from here we can see how untrustworthy newspapers are.

What I found interesting was how the story itself, highly-dubious to begin with, could prove to us that carful journalism is ususally wrong.

4. Original:

אמר ר’ זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר’ חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים:

5. But see אברבנאל (שמואל ב’ י״א, י):

ואמנם הפועל הזה פשוטו יורה עליו שהיה מגונה מאד מחמשה צדדים. האחד מאשר חטא דוד באשת איש וישכב את אשת רעהו, וזה בלי ספק יותר מגונה במלך שישכב את אשת עבדו ויגדפהו וישחיתהו בזה, וכל שכן בהיותו טרוד בעבודתו ונלחם את מלחמותיו, הלא ראית מה שנמשך בספרד בימי המלך דון רודרי"גו, שבעבור אשר שכב את בת האלוף גוליא"נו אשר היה יושב בסיב"טא, הביא את כל הישמעאלים אשר מעבר לים ויקחו וילכדו את כל ספרד לנקום נקמתו מהמלך ההוא אשר שכב את בתו. […] כל הפשע והגנות הזה יכלול עון דוד וחטאתו.

אמנם במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה (דף נ"ו ע"א) אמרו, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א' י"ח י') ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר השם? שבקש לעשות ולא עשה. אמר רב, רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד, מדוע בזית את דבר השם לעשות וגו', רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהם ויעש הרע בעיני השם, וכאן לעשות ולא עשה. […] והדברים האלה לחכמינו ז"ל הם דרכי הדרש ואין לי להשיב עליהם. ודי במה שאמרו רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה, כי היה אצלם זה דרך דרש, והיה רבי מהפך הדבר מחמתו לקורבתו והיותו מזרע בית דוד ולא כפי האמת. ואיך נאמר שבקש לעשות ולא עשה? והכתוב מעיד על המעשה הרע כלו בפירוש, ואם דוד לא חטא איך אמר חטאתי להשם? ולמה עשה תשובה מעולה, ואמר (תהלים נ"א ה') כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד? וגם הפסוק שהביאם לזה ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, הוא קודם הספור ולא ישלול אותו מחטוא אחר כך, כי אם שהיה אז משכיל ונבון ומצליח במעשיו ושהשם היה עמו בכל אשר יעשה, כל שכן שעם היות שחטא באמת לפי שקבל ענשו ועשה תשובה היה השם עמו, ולכן לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט, ואיך אתפייס עם הגט שאמרו שהיו נותנים אל נשותיהם? והנה הפסוק שהביאו לראיה רחוק מזה, ודוד אמר לאוריה שילך הלילה ההוא לביתו ושילך בבקר, ויורה שלא היה שם גט והיה הייחוד כשר ונאות, ואין זה כי אם כדמות אמרם שם בגמרא שהיה אוריה מורד במלכות וחייב מיתה, לפי שאמר ואדוני יואב שקרא אל יואב אדוני בפני המלך.

סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עונותיו:

6. We do have the archetypes of צדיקים and בעלי תשובה, but we tend not to live up to those statements - just look at how בעלי תשובה are dealt with within our communities.

7. Posting lyrics in full because didn't find them anywhere else:

אתם שדפדפתם אל סוף הסיפור / אתם שנולדתם אליו / ודימיתם שהוא כה פשוט וברור, וכאילו מובן מאליו,

אתם שזכיתם לעמוד ולכפוף / מול גדלות אין לה קץ ותכלה - אל תקראו את הסיפור מהסוף - קראו אותו מהתחלה.

אתם שהגעתם לפרק האחרון / וראיתם מהו כבוד מלכים, אתם שחזיתם בנסוע הארון רבבות מהלכים ובוכים.

אתם שזכיתם לגעת, לחפוף / לשולי התקופה הגדולה - אל תקראו את הסיפור מהסוף - קראו אותו מהתחלה.

ארוך הסיפור, יש פרקים בו קשים / דף ליום דף ליום הוא נכתב. שלוש מאות חמישה ושישים / כפול מאה ושבע שנותיו.

וגם אם ראשו השמימה קשור / הסולם אלי ארץ מוצב: היֹה היָה ילד מתחיל הסיפור, ילד קטן להוריו.

היֹה היָה ילד מתחיל הסיפור, רחוק מן העין רחוק מציבור, - וואבויניק. עיירה קטנה ונידחת / הורים ואחים מיטה ותנור / ותפילות אם ליידישע נחת.

והיה זה הילד לחיידר צועד / עם שאר חבריו מקפץ מרקד - אל הרבי. חומש ילמדו שם ביחד / ואמא בבית, ולב שחרד, בתפילות רק ליידישע נחת.

ארוך השולחן וכולם מסביב / הרבי שואל ליזר - מנקה משיב, - חריף הוא. לא אצלי פה יפה יתפתח / בישיבה מקומו ורק בה הוא ייטיב / לעלות בתורה כפורח.

והילד מקשיב וליבו בו רחב: בישיבה הוא ילמד הוא ושבע שנותיו - פונוביז'! שם גדלים בתורה כך נודע לו. יסע לו לשם. כן, יסע כבר עכשיו / ואמו תארוז מזודה לו.

שומעים השכנים וזוקפים הגבות: על מה זה יסע כה רחוק וינדוד? - ילמד פה. גם כאן ישיבה יש וסטנדר בן שבע הילד תינוק הינו עוד, זקוק הוא לבית כסדר.

אך אימו – היא רואה את הזיק בעיניו / ויודעת לקרוא את ברק אישוניו. - נפרדת. ופנים מליטה במטפחת. וחיבוק אחרון שמזרים בעורקיו, תפילות ליידישע נחת.

עגלה מטלטלת נוסעת הרחק / מי יבין לב הילד ומי יתעמק? - וואביולניק. האי פעם ישוב עוד הביתה? הנופים מתחלפים העבר מתנתק, יגדלוהו מסכת וברייתא.

לעולם לא נדע על דמעות שמחה, לעולם לא נדע לילותיו שבכה, רק נדע זאת: מני אז בית הוריו לא ראה הוא. ונייר מכתבים יספר לבדו / על שמחה כי גדל בתורה הוא.

לא, את סוף הסיפור אז כלל לא שיער / ילד בן שבע בודד / לא עיטור תהילה, לא ייחוס או פאר / ליוו את הבן הנודד.

מול עיניו לא עמדה אז תמונה מאירה / לרגלי ארון קודש מוזהב... רק סטנדר של עץ וגמרא, וגמרא, לא מעבר נשא את עיניו.

ואתם שדפדפתם אל סוף הסיפור...

אתם שזכיתם לעמוד ולכפוף...

סופות מלחמה סוערות ברחובות / רעמי תותחים והלמות לבבות, - תרע"ד. והארץ רועדת מתחת. בחורים נמלטים, מתפזרות ישיבות, בחוצות להט חרב ופחד.

מוגף בית המדרש, ריק וקר האולם. נמלטו הלומדים, בלי נשמע כאן קולם - רק אחד פה. חודשים שיושב כאן כסדר, עלם צעיר ששכח העולם, - מול עיניו רק גמרא על הסטנדר.

לבדו. לבדו. מי ידע אי הוריו / כתונת בד מלבושו, מכנסיו, נעליו - ולומד הוא. / חודשים הוא יושב כאן בחדר / מה יאכל, מה ילבש, איך יפגוש יקיריו? כלום. עיניו בגמרא על הסטנדר.

פרוסות יבשות נשלחות לעיתים, קפוא הספסל ודוקר כמחטים, -ולומד הוא. והדף הוא חמים ומשביע, העתיד מעורפל, הספקות מבעיתים / והרמב"ם נהיר ומרגיע.

סופות מלחמה וסופות מושלגות, צינה באויר, לבנים הגגות, - הי הביטו! מי יצא אל הגג באין כסות לו? מצטנף בפינה מרוחות לועגות, ושיניו בלי הרף נוקשות לו?

פה במים קפואים כותנתו יכבס / בידיו מנפנף וכולו מפרכס. - יחידה היא. זו כסותו לעורו, אין שני לה. הן היום חמישי, לשבת יחדש, חולצתו שיבש כאן הלילה.

ננעצות הרוחות כאלפי שיפודים / נעשה כל הגוף חידודין חידודין - כך בשלג. כהלל אז על גג בית הכנסת. בכל יום חמישי רק שמים עדים / לסודה של חולצה מכובסת.

מי ידע אי הוריו לבדו לבדו. את קרעי חולצתו יכסה בידו - ולומד הוא. כבר שנה שיושב כאן בחדר. מי ידע גורלו, מי ידע עתידו. כלום. עיניו בגמרא על הסטנדר.

ואתם שדפדפתם אל סוף הסיפור...

אתם שזכיתם לעמוד ולכפוף...

- - -

תש"ח / רחוב מודיעין. חדר צר כפרוזדור / מיטות של ברזל וחלון קט לאור. מפגיזים. מוכרחים להחשיך את החדר! שקי חול כבדים משמשים כמסתור, ובלי אור איך ילמד כאן כסדר?

אפלולי החדרון ואפל גם הלב, והחושך מוחש ממשי וכצורב, - הן מוכרח הוא. הן מוכרח הוא ללמוד בינתיים! כגיבור משותק, על מיטה הוא יושב, וכדג שהוצא מן המים.

ופתאום רעיון כברק שמאיר / והלב מתרחב והמוח בהיר - הבוידעם! הן אפשר לעלות וללמוד בו. יטפס לתוכו, הנרות שם יבעיר, וימשיך בענין שעמד בו.

בין שורות לבנים מבליח הנר / הקירות עירומים והטיח נושר - ושמחה שם. ושמחה מציפה וגולשת. ופתאום כל הבוידעם כולו מזמר, מזמר עם סברה מחודשת.

מזמר ולמרות ששח כבר הגב, ואבד לו ביתו ואבדו גם כתביו - אלמוני כאן. מעטים יפקדו את החדר. אך חדווה בליבו, אך שירה כל חייו, כי הוא חי. כי גמרא על הסטנדר.

ואתם שדפדפתם אל סוף הסיפור...

אתם שזכיתם לעמוד ולכפוף...

ים מגבעות ממלא יציעים, הכל על רגליים קמים מריעים - גדול הדור. ועולה השירה ובוקעה רקיעים עוד ימים לימי מלך יוסיפו.

והשיר לא נפסק וכגל אחר גל, מתגבר וסוחף ומקיף הקהל. - גדול הדור! אשרי מי שרואה בעינים, כתבים, צלמים, האויר מחושמל / כל הארץ כורה לו אזניים.

דריכות באויר נשימה עצורה, לדבריו ממתינים בשקיקה במורא - עוד מעט. גורלות הוא יחרוץ בשפתיים. רק אחד בקהל עוד רכון על גמרא / כי אפשר עוד ללמוד בנתיים.

ואתם שדפדפתם אל סוף הסיפור / וראיתם ראשיותו כי מצער, יעלה על לבכם בלי ספק אז הרהור, מחשבה אחת של מוסר.

אתם הכותבים את סיפור חייכם, אל תשאו עיניכם לתהילה, אל תכתבו את הסיפור מהסוף - כתבו אותו מהתחלה!

8. The exact word I’m groping at is ’כיסופים’.

9. Meaning to say that we’re he to believe his rebbe that he would never become a great Torah giant, he would have less pressure to achieve the impossible.

10. They’re different ways to steelman this position: They attained greatness having overcome their humanity as mere mortals, and were thus chosen, given the Halo as a gift from above, which they continued to hold throughout their lives. From that point onward they are greater-than-life indeed.

11. Questions I care about, too:

What types of myths are valuable for us as a society?

If we assume that the ‘blessing of greatness’ are related to this experience of aura - when do we bless over them? What are the definitions of aura?