’עוֹיְבֵד ה

A covid postmortem

אל תעשו תורה קרדום, פגיון וחרב תורתך /

על קלה כחמורה, מתייגע, מתאמץ /

משנתך סדורה, ברורה, בחדרים חמץ /

טיפש עובר ימיו בלי מעש, אתה טובל בעצלותך /

איך תזכור מאין באת כשאתה לא זוכר לאן אתה הולך

(צדיק, שולי רנד)

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / "חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

(עַבְדֵי זְמָן, ר' יהודה הלוי)

בתקופת הקורונה¹, היינו סגורים בישיבה ב'קפסולות', אין יוצא ואין בא. בחורי הועד צומצמו לשני קומות בפנימייה לכעשרה יום. המסדרון הצר והמלוכלך היה מלא שולחנות וסטנדרים שכן הוא שימש כבית מדרש וכחדר אוכל גם יחד. אחד החדרים שימש כמטבח - היה גדוש בחבילות חד פעמי, ובו השאירו הסודנים (תותים, כזכור) את האוכל המיועד לנו.

ליד החדר שבסוף המסדרון ניצבו באופן קבוע שולחן ומספר כיסאות. אך נדמה היה, כי לא רק הרהיטים הללו עמדו שם בקביעות, אלא גם קבוצת הבחורים אשר הרבתה לרבץ שם. ברוב שעות היום ישבו שם אותם חמישה בחורים. לפחות שניים מהם עישנו בכל רגע נתון, ותמיד ניצבה על השולחן קופסת כריות, ולידה חלב, וחד פעמי. רוב יושבי הקרן היו לבושים גופיות אך אחד מבני הקבוצה היה בדרך כלל לבוש חלוק מגבת (במקרה הטוב) ותחתונים בלבד. אינני יודע מדוע לא לבש בגדים, אולי שכח אותם מחוץ לקפסולה? מן הסתם פשוט כך היה נח לו יותר.

פעם קמתי בארבע בבקר, לשירותים. בדרך, כאשר עברתי במסדרון, שמעתי קול שיחה. העפתי מבט לראות מי משוחח בשעה שכזו ולא הופתעתי לגלות כי מדובר ביושבי הקרן ההיא. כשלוש שעות לאחר מכן, כאשר התעוררתי לשחרית, לא הבחנתי בשינוי - השיחה עוד בשיאה, שניים מעשנים, אחד אוכל כריות, והאחרון משחק עם חגורת חלוק המגבת שלו. הם לא ישנים? - שאלתי את עצמי. לא נמאס להם לשבת שם כל כך הרבה שעות? ובכן, כנראה שלא. יושבי הקרן לא איכזבו - בכל פעם שעברתי במסדרון, שם היו. קבוצת 'בני האל-מוות' כינינו אותה, שכן חבריה אינם צריכים לא שינה ולא אכילה. רק עסק במושכלות הם צריכים, וכמובן סיגריות.

#ישיבהשלהלייף

רצה הגורל, וכעבר שנתיים מצאתי את עצמי חולק חדר עם אחד מבני האל-מוות, שמעון זילברשטיין. הוא היה בחור גבוהה ורחב עם שער שחור מסורק בקפידה. מלבושו היה תמיד נקי והוא הקפיד לגהץ את חולצותיו היטב. הוא לא הרבה לפקוד את בית המדרש ואת מירב זמנו בילה בחדר מעשן כאשר הוא ישוב על כיסא משרדים מסתובב עם ריפוד קרוע. אמנם הוא עצמו היה לבוש בצורה מסודרת, אך החדר היה תמיד במצב קטסטרופלי. בגדים שרועים על גבי המיטות, שאריות מזון מסריחות על השולחן והרצפה, וריח כבד של סיגריות. לעיתים קרובות פקדה את החדר ואת סביבתו צחנה המלווה לעישון מריחואנה. כמובן שזה לא היה מקום השינה המועדף עלי, אך התכנון שלי בשלב זה היה לעזב בעוד כחודש בכל אופן.

ערב אחד נכנסתי לחדר וראיתי את שמעון יושב ומעשן מריחואנה כהרגלו על הכסא עם הריפוד הקרוע.

"נו, דיברת עם יוסי?", הוא הסתובב ושאל.

בישיבה מכנים את ראש הישיבה - הרב יוסף חברוני בשם יוסי (כינוי משפיל, אינני יודע להסביר היטב מספיק מדוע).

הייתי מעט מופתע.

"איזו סיבה יש לי לדבר איתו? מה קרה?"

"מוטי יפה (האברך האחראי על החדרים) הודיע לי שעלי לחפש חדר חדש לזמן הבא, מאחר ושני חברי החדר שלי איבדו את מקומם בפנימיה. הוא אמר שאינכם נמצאים מספיק ושאם תרצו חדר עליכם לשוחח עם יוסי."

טוב, האמת שאין לי על מה להתווכח, חשבתי לעצמי. כבר זמן רב מאוד אינני פוקד את הישיבה באופן קבוע. את מירב זמני אני משקיע בלימודי בתל אביב. האמת מפתיע שעד עכשיו עדיין לא העיפו אותי מהישיבה...

"אני בכל אופן מתכנן לעזוב זמן הבא", עניתי. לא היה לי זמן להגיע לישיבה וגם חברי מהעבר כבר לא היו שם. הרי לכן אני חולק חדר מסריח עם שמעון...

בעודי עומד מולו, שמתי לב כי למרות שאנו ישנים באותו החדר, טרם שוחחנו זה עם זה שיחה משמעותית. האישיות של שמעון עניינה אותי מאחר ואנו כל כך שונים. עניין אותי איך הוא רואה את עצמו ואת מצבו.

"תגיד, מה אתה עושה ביומיום?" שאלתי.

לא ראיתי אותו בבית המדרש באופן תדיר ולא רציתי להניח שהוא יושב על אותו הכיסא כל היום.

“אני עובד.”

טוב, זה הגיוני, חשבתי לעצמי. בטח נמצא במכון לב שיערתי, הוא לא יהיה הראשון או אחרון שיעשה את מסלול חברון-מכון-לב-חתונה-כולל-הייטק. אולי התחיל אצל דוד שלו בהשכרות רכב או בגמ״ח. אולי מלמד במוסד קירוב כלשהו ומתכנן לעבור לשם עם תלוש קבוע. אולי משהו אחר, בסופו של יום הבחור מוכשר.

“איפה אתה עובד? במה מתעסק?”

"אני עוֹיְיְבֵד השם!" הוא השיב בחיוך רחב מלא שיניים.

מה? לזה לא ציפיתי. לא היה לי מושג מה הוא מתכוון. אבל היתה לי תחושה שזו לא היתה רק בדיחה, עברתי נושא.

שאלתי אותו מדוע הוא גלגל את הסיגריה בצורה קצת מוזרה לטעמי.

"מה, לא ראית אף פעם קנאביס?", השיב.

"חשבתי שזה מריחואנה, לפי הריח", תמהתי.

שמעון צחק.

"זה אותו הדבר אחי. רואה? לומדים דברים חדשים עד הרגע האחרון פה בישיבה", אמר בחיוך.

"מישהו מהמשפחה שלך יודע שאתה מעשן כזה בישיבה?"

"כמובן שלא."

מפה לשם קצת דיברנו על כך שלפעמים יש פגישות שידוכים. כמובן שגם שם הוא לא מספר על העישון שלו בחדר...

"קשה להפסיק, קשה."

הוא זרק את קצה הסיגריה למאפרה ונשען אחורה בכיסא. אני המשכתי לעמד באותו מקום, בוהה בו וחושב. חשבתי על כך שלכל אחד מאיתנו יש סיפור שהוא מספר לעצמו, על עצמו. סיפור שבו הוא יכול להצדיק את עצמו או להרשיע את עצמו, ללא תלות במעשיו. ושבמובן מסויים אדם הוא קרבן של הנסיבות והמקרים הפוקדים את חייו, ועל כן אין להטיל עליו אשמה. חשבתי גם על כך שבני אדם יכולים להיות כל כך שונים.

שנינו גרנו באותו החדר, אני ושמעון.

שנינו לא התאמנו למערכת, מסיבות מאוד שונות. אני הייתי עסוק מידי בדברים אחרים - בלימודי באוניברסיטה, והוא...

אבל אני הולך, המסגרת פולטת אותי, והוא נשאר. זה בסדר שהוא יישאר. כי הוא עוֹיְבֵד את השם, ואני לא.

---

לאיודע למה נזכרתי:

היי צדיק, בין כסה לעשור /

לעצמך מה תספר, מה לעצמך תמכור /

הרי אתה יודע שכלום לא יעזור /

דרך הכאב הזה אתה צריך לעבור.

1. עוד כאן.